<h1>שו"ת התשב"ץ ח"א סימן מ"ט</h1>
<h2>דף יב.</h2>
כתבת זה לשונך, כי הה"ר יצחק נר"ו הנזכר ראה המקוה בימי הקיץ ומצא אותו חסר, ואמר לנו למה אין אתם ממלאין אותו על ידי המשכה. אמרתי לו אנחנו מחמירין בדבר, ועוד שיש חוץ לעיר נהרות ומים חמין שילכו הנשים לשם, מקום שאין שם עובר ושב, אפילו שהיה המקוה מלא קל הוא להן ללכת לשם. עוד שאלנו שמש אחד שהיה משמש בבית הכנסת היום שלושים שנה, ואמר לנו שקודם היום כשיחסר ממנו מעט היה הדיין מצוה לי שאשפוך הנשאר. אמרתי לו, עם היותנו יודעים שהוא מותר על ידי המשכה, אבותינו מקודם היו חוששין שלא יבוא איש אחד וימלאנו שלא על ידי המשכה, ואפילו אין שם רוב. עד כאן לשונך. מתוך הדברים נראה לי שהחכם הנזכר לא הורה כן אלא בשנשאר רוב שיעור המקוה במקוה, אבל בלא רבייה לא התיר ההמשכה. וגם אתם לא נחלקתם עליו בעיקר הדין, אלא שאתם רוצים להחמיר על עצמכם בזה. ומעתה אין להאריך בעיקר הדין בזה, זולתי מה שהוא הקדמה לו במה שאנו צריכין לו בזה. כבר ידעתם שמחלוקת היא בין הפוסקים אי שרי המשכה בלי רבייה או אי בעינן רבייה והמשכה, שהריא"ף ז"ל כתב בהלכות נידה בפרק שני דשבועות [ה' ע"ב] והיכא דלית ביה ארבעים סאה ואייתי מים שאובין ואמשכינון מאבראי שפיר דמי, דכי אתא רב דימי אמר שאובה שהמשיכוה טהורה. עד כאן לשונו. וכן כתב זה הלשון משמו הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש בשער המים. ואם כן מפורש הוא שהוא אינו מחלק בין רוב למיעוט. אבל אני מצאתי בנוסחא שלי מההלכות שיש בה זה הלשון, והני מילי דאית ביה רובא דהוא עשרים ואחד סאין כשרים. ואני חושב שזה התוספת אינו מלשון הריא"ף ז"ל ומגיהי ספרים הוסיפו אותו, שהרי כל האחרונים ז"ל תולין ברב ז"ל סברא דלא בעי רבייה והמשכה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרק המוכר את הבית [ס"ו ע"ב] שזהו דעתו של הריא"ף ז"ל. וכן נראה, מכיון שהביא ההיא דרב דימי ולא הביא ההיא דרבי אליעזר בן יעקב, דתניא [תמורה י"ב ע"א] רבי אליעזר בן יעקב אומר מקוה שיש בו עשרים ואחד סאה מי גשמים ממלא בכתף תשעה עשר סאין ופותקן למקוה, ששאובה מטהרת ברבייה והמשכה. מדאייתי הא דרב דימי ולא אייתי הא דרבי אליעזר בן יעקב משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דאפילו בלא רבייה שרי. ולא עוד אלא שהרשב"א ז"ל כתב [תורת הבית שער המים שער שביעי] שהרי"ף ז"ל כתב בהלכותיו הא דרב דימי שכך הלכה, ואפילו רובה ואפילו כולה. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. ואין ספק שכן הוא דעתו ז"ל.
אבל חלקו עליו הרבה מן האחרונים ז"ל, וסמכו בזה על הגאון רב אחא משבחא ז"ל דבעי רבייה והמשכה כרבי אליעזר בן יעקב, וסייעו הרבה לדבריו, וטרחו לפרש דברי רב דימי שלא יקשו על דברי רבי אליעזר בן יעקב, כמו שכתבתי למעלה בסימן י"ז, והסכימו כולם שלא לעשות מעשה אלא על ידי רבייה והמשכה. וכן היא דעת הרשב"א ז"ל בשער המים שלו [שער שביעי]. ואני חושב שגם אתם עמדתם על שתי הדעות האלו מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות מקואות [ה"ח], וגם הרב ז"ל הסכים שלא לעשות מעשה אלא על ידי רבייה והמשכה כמו שתראו מלשונו שם. ומעתה אני חוזר לענין מחלוקת שנפל ביניכם. שנראה ודאי מתוך דבריך שהחכם נר"ו הנזכר לא התיר כן אלא על ידי רבייה והמשכה, ואף בזה נחלקתם עליו, לא שמצאתם כן בדברי שום מחבר או פוסק שיאסור כן, שלא מצינו מי שחושש ברבייה על ידי המשכה, דאדרבה יש מי שמיקל יותר ומתיר שאובה כולה בהמשכה, אבל מה שהביא אתכם לחלוק עליו הוא שלא נהגתם כן, ורצית אתה לחזק מנהג אבותיכם בידכם כשאמרת (טעם) [שעם] היותם יודעים שהוא מותר על ידי המשכה היו חוששים שלא יבוא איש אחר וימלאנו שלא על ידי המשכה ואפילו אין שם רוב. אלו הם דבריך. והנה חששא זו שכתבת היא מורכבת משני חששות. האחת שמא ימלאנו שלא על ידי המשכה, ואפילו אם לא יחסר רוב, דודאי בהכי מפסיל, דכל שלא בהמשכה מקוה שהוא חסר שלושה לוגין ונפלו בו שלושה לוגין מים שאובין והשלימוהו עדיין הוא בפסולו כדאיתא בפרק שני דמקואות [מ"ד], ואם כן כל מה שלא בהמשכה אפילו במיעוט יש לחוש. והחששא השנית היא שמא לא ישאר במקוה רוב שיעורו וימלאנו אפילו בהמשכה, דכיון שאין שם אלא מיעוט ואפילו נשאר שם עשרים סאה אפילו בהמשכה לא שרי, וכהסכמת רוב הפוסקים ז"ל.
ואני אומר שאין זו טענה מספקת לסמוך עליה מנהג אבותיכם. שאם רצונך לומר שהם היו חוששין שמא ימלאנו אדם בפנינו בפסול ויבואו להכשירו, אין כיוצא בזה חשוב מנהג לחוש לבני אדם שיתירו דברים שיודעים שהן אסורין, ודבר שאין התינוקות טועין בו אין לעשות בו גדר ותקנה. ואם באתם לחוש בכל ימות הקיץ, אפילו לא היה לפניכם בחזקת חסר כלל, לשמא חסר שלא בפניכם ובא אחד והשלימו שלא בהמשכה, אין מקום לחששא זו כלל, דהרי מקוה זה בחזקת טהרה היה ובחזקת טהרה הוא ואין לך לפוסלו מספק. דדוקא היכא דנמדד ונמצא חסר הוא דאמרינן בפרק שני דמקואות [מ"ב] דכל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, ויהיב טעמא בתוספתא [מקואות פ"א ה"ח] ומייתו לה בגמרא בפרק האומר בקדושין [ס"ו ע"ב] משום דטמא זה בחזקת טומאה עומד עד שיודע לך שיטהר, ואפילו בכהאי גוונא פליג רבי טרפון ואמר דכל טהרות שנעשו על גביו למפרע טהורות, משום דמקוה זה בחזקת טהרה הוא עומד ולעולם הוא בחזקתו עד שיודע לך שנטמא. אבל אם המקוה הוא שלם לפנינו, אפילו רבי עקיבא דפליג עליה דרבי טרפון מודה דאמרינן העמידהו על חזקתו, משום דשלם היה ושלם הוא ואין לחוש שמא חסר ונתמלא באיסור. אם כן חששא זו אינה כלום. ואם באתם לחוש לשמא אחר שחסר בפניכם מצאתם אותו מלא ולא נתמלא בפניכם, ואתם חוששין שמא נתמלא באיסור, גם זה אינו מספיק כלל לסמוך בו מנהג אבותיכם. שזה המקוה שהיה חסר ונתמלא, או נתמלא בידי שמים או בידי אדם. ואם נתמלא בידי שמים הרי הוא כשר, ואין לנו לחוש לשאוב כלל דשמא דרך כלים עברו המים ונעשו שאובין בכלים, לפי שאין שם כלים מצויין שיעברו המים דרך עליהם בצד שיפסלו משום שאובין. וכן נראה מתוספתא דמקואות [פ"ב ה"א], דקתני התם צנור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצידו, ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה, פסול מפני שהפסול מוכיח, ומשמע מהכא שאם אין הפסול מוכיח אין חוששין לו. הרי שאם נתמלא בידי שמים אין לחוש כלל. וגם אם נתמלא בידי אדם אין לחוש כלל, לפי שזה שמילא אותו או ידענו מי הוא או לא ידענוהו כלל. ואם ידענוהו נשאל אותו, ואם אמר שבהכשר מילא אותה בודאי נאמן, דעד אחד נאמן באיסורין אפילו היכא דאיתחזק איסורא ואפילו אין בידו לתקן, כדמוכח בחולין [י' ע"ב] ובגיטין [ב' ע"ב] וביבמות [פ"ח ע"א] ובכתובות [ע"ב ע"א] ובהרבה מקומות אחרים. ואם לא ידענו מי הוא זה שמילא אותו אף בזה יש לדון ולטהר, לפי שרוב מצויין אצל מצוה מומחין הם כדאיתא בפרק קמא דחולין [ג' ע"ב], ואין לחוש לגוי שאין הגוים מצויין אצל מקואות וכל שכן שיטרחו להשלימם, אם כן יש לומר בודאי שישראל מילא אותו בכשרות. וכל שכן בשאובה דרבנן, כדאיתא בפרק המוכר את הבית [ס"ו ע"ב] ובפרק מרובה [ס"ז ע"א] ובמקומות אחרים, ומהאי טעמא אמרינן בתוספתא [מקואות פ"ב ה"א] מקוה שהניחו ריקם ובא ומצאו מלא כשר מפני שזהו ספק מים שאובין, ובדרבנן אזלינן לקולא. וכן דעת ר"י בעל התוספות מזאת הראיה. ואף על גב דבספרא דריש מקרא דבעינן מקוה בידי שמים, אסמכתא בעלמא, כמו שמצינו שדורשים שם הרבה דברים שהם מדרבנן מקראי, כמו מעשר ירק, ובראשון מראש השנה אמרינן דאינו אלא מדרבנן, וכן בירושלמי באחרון ממסכת חלה [פ"ד ה"ד] תני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירקות מדבריהם.
אלא שרבי שמשון ז"ל פירש דהא דאמרינן שאובה דרבנן דוקא בשנשאר רוב שאינו שאוב, דכיון שיש רוב דהיינו עשרים ואחד סאין, אם פתק בו תשעה עשר סאין מן השאוב כשר מן התורה אפילו בלא המשכה, אף על גב דמדאורייתא בעינן ארבעים סאה וכמו שכתב הראב"ד ז"ל, אבל שאובה כולה אפילו מהתורה פסול, זהו דעת רבי שמשון ז"ל, וכן דעת הרשב"ם ז"ל [ב"ב ס"ו ע"א]. והא דאמרינן בפרק המוכר את הבית [שם] מכלל דשאובה מדאורייתא, בתמיה, ולא מוקי לה בכולה שאוב, היינו משום דסתמא קתני צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, דמשמע דבכל פסול איירי אפילו בפסול שלושה לוגין. והראב"ד ז"ל מחלק בין שאובה בידי אדם וההיא אפילו מדאורייתא אסורה, ובין שאובה כולה על ידי כלים וההיא אינה אלא מדרבנן, דכלים לא כתיבי בקרא, וכל שהוא מקוה מים מעצמו כשר אפילו עבר דרך כלים. אבל מכל מקום, אפילו נאמר דשאובה כולה דאורייתא, אפילו הכי מקוה שהניחו ריקם ומצאו מלא כשר, משום טעמא דיהיב בתוספתא [מקואות פ"ב ה"א] דחזקת מקואות כשרות, ופירש רבי שמשון ז"ל דהכי קאמר דסתם מקוה עשוי להטביל בו ומספיקא (אזלינן) [תלינן] להכשיר, דחזקת העושה מקוה עושהו בכשרות. עד כאן לשונו. אם כן טענותיך להעמיד מנהגכם אינן מספיקות.
אבל מה שאפשר לומר בזה הוא מפני שיעור ההמשכה, שנסתפק לאבותיכם ז"ל אותה המשכה בכמה, והיה נראה להם שיש לה שיעור גדול שזהו לשון המשכה בכל מקום, כדאמרינן בהוריות [י"ב ע"א] וכן בכריתות [ה' ע"ב] אין מושחין את המלכים אלא על המעין כדי שתימשך מלכותן, ואמרינן באגדת חלק [סנהדרין ק"ה ע"ב] וכן בתעניות [כ' ע"א] דבלעם בעי למימר לא תהא מלכותם נמשכת וקאמר כנחלים נטיו, דמשמע מכאן דלשון המשכה במעין ונחלים ממרחק היא. ולפי שרבותינו ז"ל במשנה ובתוספתא ובגמרא לא נתנו שיעור להמשכה זו, וגם הרמב"ם ז"ל שאתם נוהגים על פי חיבורו לא פירש בזה כלום, מפני כן גדרו אבותיכם גדר בדבר שלא להכשיר מקוה בהמשכה כלל. ואם באנו לדון על פי הסברא היה נראה שאין צריך הרחק גדול להמשכה זו, שאי אפשר להצריך המשכה למים שאובין הללו יותר ממה שהם נמשכין הגשמים כשהם יורדים במקוה, ואפשר שתהיה עוקת המקוה סמוכה לגג קטן צר הרבה שממנו הוא מתמלא המקוה מעט מעט, שכיון ששאובה במיעוט אינה אלא מדרבנן אי אפשר שיחמירו בה אלא שלא ימלא בכתף להדיא וישפוך לתוך המקוה, אבל אם המשיכן אותו שיעור מועט שהם נמשכין בידי שמים ודאי שרו רבנן בהכי. ולפי זה אפילו בהמשכה מעוטה כל שהיא מותר. וכן מצאתי לזה ראיה זה לי ימים רבים כשהייתי לומד מסכת מקואות, מדתנן בפרק שישי ממקואות [מ"ג] שלושה מקואות בזה יש עשרים ובזה יש עשרים ובזה יש עשרים מים שאובין, היה שאוב מן הצד וירדו שלושה וטבלו ונתערבו, המקואות טהורין והטובלין טהורין. ופירש הרמב"ן ז"ל בפרק המוכר את הבית משום שאני אומר השנים הראשונים נתערבו תחילה והוה ליה מקוה שלם ושוב אינו נפסל בשאובה. היה שאוב באמצע, המקואות כמות שהן, ונשאר הכשר כשר אף על פי שנתערב עם השאוב. ובודאי טעמא משום המשכה הוא, וכן פירש רבינו שמשון ז"ל. וקאמר שאף על פי שהן זה בצד זה ואין שיעור הרחקה ביניהם נשארו הכשרים כשרים, משמע דלא בעינן שיעור להמשכה כלל. ואחר זה מצאתי שהרשב"א ז"ל כתב [תוה"ב שער המים שער שביעי] שבהמשכה מעט סגי. וכן נראה מדברי רבי שמשון ז"ל [מקואות פ"ב מ"ג], שהוא כתב דההיא דמשקה בית מטבחיא דפסחים [י"ז ע"ב] דחזו למטבל בהו מחטין וצנורות אף על גב דהוו שאובין, דמשום הכי חזו משום דכל שנופלין על גבי קרקע נמשכין הן קצת. ומצינו לשון המשכה בשיעור מועט, דאמרינן בברכות [נ' ע"ב] ממשיכין יין בצנורות.
אבל רבי פרץ ז"ל כתב בשם ר"י בעל התוספות ז"ל דבעי שלושה טפחים, ונראה שטעמו ז"ל משום לבוד דכל פחות משלושה הרי הוא כמחובר ולא קרי המשכה. ואף על פי שיש לחלק דלא שייך טעמא דלבוד אלא במחיצות, כבר הורה זקן ז"ל. ומכל מקום אם אבותיכם לא שמיע להו להא, ונסתפק להם שיעור המשכה זו בכמה, ועשו הרחקה בזה, יפה עשו, דאטו מאן דלא ידע להא לאו גברא רבה הוא. ואולי היה להם בזה טעם אחר. ובספר המנהגות מצאתי ששיעור המשכה צריך להיות ממקום רחוק, כדי שתכלה כח ההמשכה קודם שיגיעו המים למקוה. ואף על פי שזו חומרא יתירה, ואין לזה ראיה, ולא בעינן כולי האי וכדפרישית, אבל יש סמך בזה למנהג אבותיכם שלא נהגו בהמשכה כלל לפי שנסתפקו בזה השיעור, ואינו מנהג בטעות, ואם אתם רוצים לעמוד על מנהגכם משום ואל תטוש תורת אמך [משלי א'] אין עליכם בזה אשמה כלל, וכל שכן מכיון שיש תקנה בדבר שיש מקואות אחרים וכמו שכתבת. ומן הדין אין לחלוק עליכם בזה. אף על פי שיש אוסרין לטבול בנהרות משום שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין אלא בימי תשרי, אין לשנות מנהגכם, מתרי טעמי. חדא שאין אתם נוהגין כן אלא בימות הקיץ שחסר המקוה, והרי הן כימי תשרי שאין שם נוטפין, ועוד שכל זמן שהנהר מימיו רותחין כשהיו ולא נצטננו בודאי לא רבו הנוטפין. אם כן אין במנהגכם חשש איסור וחייבין אתם לעמוד עליו. וזהו מתורת המנהגות, דכל היכא דליכא איסורא אי נהוג שבקי להו וכדאיתא בפרק קמא דראש השנה [ט"ו ע"ב], ואדרבה מחייבי להו לקיומי מנהג אבהתייהו, כההיא דבני בישן דאחמור אנפשיהו דלא למיזל מצור לצידון בערב שבת כדאיתא בפרק מקום שנהגו [פסחים נ' ע"ב], ואף על גב דשרי כדאיתא בפרק קמא דשבת [י"ט ע"א] כיון דאינהו אחמיר אנפשייהו קאמר רבי יוחנן לבנייהו דאינהו נמי אסירי משום ואל תטוש תורת אמך. וכן נמי בפרק גיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] אמר רבי יוחנן לרב שמן בר אבא ביעי חשילתא שרו ואת לא תיכול משום ואל תטוש תורת אמך. והכא נמי דכותה, דכיון שאבותיכם נהגו איסור בכל המשכה אף על גב דידעי דהמשכה שריא, דודאי בקיאין היו בספרי הרמב"ם ז"ל, אתם חייבים לעמוד על מנהגכם משום ואל תטוש תורת אמך. וכל שכן שאין לגעור בכם אם אתם מחזיקים באותו מנהג, כיון שמנהג קבוע היה, כמו שהעידו זקניכם וכמו שכתבת.
